חיפוש

לעודד ילדים לשחק לבד - רינת הורוביץ

05.11.2008 (12:00)
משחק הינו פעילות טבעית של הילד, המשמש הן לתקשורת עם הסביבה והן כמסייע להתפתחות רגשית תקינה. יש ילדים שנמנעים מלשחק באופן עצמאי. במאמר מוצגת התפיסה שהורים יכולים לעזור לילדיהם ללמוד לשחק לבד, וכן יש תיאור פרקטי של התהליך (שכולל הרבה זמן משחק משותף בדרך להשגת המטרה: שהילד ישחק לבד).
 

הילד מבקש לשחק יחד אתכם, ההורים, עוד ועוד ועוד. הילד בכלל לא משחק לבד במשחקים שלו. הכל כבר קניתם לו: פאזלים, לגו, בובות, מכוניות, חומרי יצירה... הצעצועים הכי חדשים בשוק יושבים על המדף שלו ומעלים אבק. אבל לא. הוא לא נוגע בהם. הוא אפילו לא מתקרב. הוא רק יושב לידכם או מסתובב בבית, ומנסה לשכנע אתכם שוב לשבת לידו, ושוב לשחק איתו.

זה לא קל. גם אתם כהורים צריכים מרחב. חזרתם מיום עבודה עמוס או מסידורים והתרוצצויות. וזה טבעי לרצות קצת שקט. קצת זמן לעצמכם. אבל לא. הילד לא מעסיק את עצמו, ורק מסתובב סביבכם לא מרוצה, משועמם.

 

מה לעשות?

אתחיל בנימה אופטימית ואומר לכם שיש מה לעשות. ללמוד לשחק לבד זה תהליך.

 

הנה מספר טענות מקדימות

 

טענה 1: אף פעם לא מוקדם מדי:

נולד לכם תינוק, והוא כרגע לומד את העולם. הוא מסתכל, נוגע, טועם, אפילו מוציא קולות. אני מאמינה כי כבר בשלבים אלו, יש מקום לתת לתינוק קצת זמן עם עצמו. לא תמיד להיות בזווית עינו. לאפשר לו זמן לבחון את העולם לבדו, ולבחור במה הוא רוצה להתמקד.

חשוב, לא להוציא דברים מפרופורציות! אינני אומרת להשאיר את התינוק במשך שעות לבד. אלא לאפשר לו רגעים קצרים כאלו במהלך היום. בעיקר כאשר רגוע, שבע ומאושר.

 

טענה 2: אף פעם לא מאוחר מדי:

יאמרו לכם שאין מה לעשות. זה האופי של הילד שלכם. ואני לא באה להתווכח "מאיפה הוא קיבל את זה". אני פשוט מאמינה שאפשר ללמוד לשחק אחרת. לשחק לבד או לשחק בחברה זה הרגל, משמע שזה דורש למידה. הילד צריך ללמוד לאהוב לשחק לבד. ואתם יכולים ללמד אותו.

קל יותר לשנות הרגלים ככל שהילד צעיר יותר. גם אחר כך זה אפשרי, אך לוקח יותר זמן.

 

טענה 3: ילד מחפש קירבה וקשר עם הוריו:

אנו יצורים חברתיים, ויתרה מזאת, אנו מחפשים קודם כל את הקשר עם ההורים. בעיקר בגילאים צעירים. זה הבסיס לבניית דימוי עצמי חיובי, לתחושת קבלה וביטחון בעולם. ילדי גן, שהיו לאורך הבוקר ללא הוריהם, פעמים רבות מבקשים "לפצות אחר הזמן האבוד", ורוצים להיות עם ההורים.

 

טענה 4: משחק הוא אמצעי תקשורתי של הילד:

המשחק משמש לילד גם כאמצעי ליצירת קירבה עם הסובבים אותו (ואתם, כהורים, כלולים בהגדרה זו), וגם כאמצעי לביטוי עצמי.

 

טענה 5: משחק דמיוני מסייע להתפתחות רגשית תקינה של הילד:  

במהלך יצירת משחק דמיוני הילד מבטא בצורה סמלית תכנים רגשיים מתוך עולמו, ומעבד אותם. באופן כללי, דבר זה מסייע לשיפור הדימוי העצמי של הילד ולשיפור יכולות ומיומנויות חברתיות.  

 

ריכזתי בקצרה מספר שלבים על בסיס הטענות למעלה, שיכולים לסייע לפעוט ולילד ללמוד לשחק לבד:

 

  1. לאפשר משחק לבד:

 פעולת המשחק היא דבר טבעי, מולד. אם הילד שלכם התחיל משחק, יזם משחק, ועדיין לא קרא לכם – אל תתערבו. אל תשבחו, אל תעודדו, אל תשקפו. אפילו אל תצפו. אינני אומרת לקום וללכת מהמקום, אלא להמשיך בפעילויות שבה עסקתם. הילד צריך ללמוד לשחק בשביל עצמו ולא במטרה לרצות אתכם. אחת הדרכים ליצירת סיטואציה של משחק עצמאי ספונטאני זה בחשיפה למשחק חדש. פשוט לתת לילד את המשחק ולאפשר לו לחקור אותו ללא הכוונה. רצוי שיהיה זה משחק לא דידקטי, ללא כללים (לדוגמא צעצועי חיות או דמויות, משחקי הרכבה וכו') (טענה 1 ו 2)

 

  1. לשחק עם הילד:

ילדים רבים משתמשים במשחק על מנת ליצור קשר וזמן של אחד על אחד עם ההורה. לפעמים ההורה משחק עם הילד תוך כדי פעילות נוספת: דיבור בטלפון, סידור החדר, מחשבות על עניינים אחרים...  כך נוצר מצב שהילד לא "מסופק" מהמשחק המשותף ומבקש עוד. לכן, צרו זמן משחק עם הילד. אתם יכולים להגדיר אותו עם הילד ולעצמכם: "עכשיו אני אתפנה ואשחק רק איתך חצי שעה" למשל. ובזמן הזה תרשו לעצמכם להתנקות רגשית. לא לענות לטלפונים. תאפשרו לילד שלכם ליזום את המשחק, להוביל אותו, ושחקו כשותפים פעילים. זה לא הזמן ללמד אותו איך משחקים נכון! תוותרו על התפקיד של ההורה המלמד והמחנך. תהיו איתו בעולם שלו. זה הזמן שיהנה מהמשחק. אין צורך לשבח, אין צורך לעודד. בסיום הזמן, אתם בהחלט יכולים לדבר על התחושות שלכם בגובה העיניים (כגון "נהניתי לשחק איתך יחד" ולא "השתפרת מאוד, שיחקת יפה במכוניות היום"). בשלב זה כדאי לשחק במה שהילד בוחר. (טענה 3 ו 4)

מטרת השלב לספק את הצורך של הילד בקרבה, שייכות וביטחון בקשר עם ההורה. ילד שמרגיש שהוריו זמינים לו, שקיים ערוץ תקשורת פתוח עם ההורה, יוכל להתפנות בעתיד ולשחק לבד.

 

 

  1. לעודד משחק דמיוני:

 בזמן שאתם משחקים עם הילד כדאי שתחשפו אותו למשחקים יותר דמיוניים ופחות דידקטיים ולימודיים. לכן חשוב בשלב זה לנתב את פעילות המשחק לצעצועים/ תחפושות/ יצירה, ולהגביל את השימוש במשחקים אלקטרונים. אפשר לעודד את הילד לשחק משחק דמיוני באמצעות מודלינג (דוגמא אישית): תשחקו דמות (באמצעות צעצוע או תחפושת). כשאתם מגלמים את הדמות תשנו את הקול שלכם. תנסו להצחיק את הילד, ולהזמין דמות נוספת במשחק. צריך לאפשר לילד (לא לכפות) לגלם את הדמות הזו. אם איננו רוצה, אתם יכולים דרך הדמות לשאול "מי אתה?".  (טענה 5)

מטרת שלב זה לסייע לילד להכיר את המשחק הדמיוני ואת יכולותיו המעצימות. בשלב זה הילד יתחיל לאהוב לשחק ללא קשר לשותפים למשחק.

 

  1. לערוך "חוזה" עם הילד:

לאחר שהילד ואתם שיחקתם מספר פעמים יחד, ונהניתם, זה הזמן לדבר איתו על "תנאים" למשחק. זהו חוזה בעל פה, שנקבע בנעימים, שעיקרו: להגדיר זמן של משחק משותף, וזמן משחק לבד. זה נשמע קר או עיסקי. אבל הגדרת מסגרת ושיגרה זה שני דברים חשובים, שעוזרים לילד ביומיום (תחשבו כמה שגרה יש לילד בגן. הוא יודע בדיוק מה קורה בכל שלב ביום). לדעתי רצוי להמנע מהגדרה מדוייקת מדי של זמנים, אלא להתמקד ב"קודם ואח"כ" . כי בהדרגה (ברזולוציה של שבועות או חודשים) כמות של זמן המשחק המשותף תרד, וזמן המשחק לבד יעלה, באופן טבעי. אך מה שחשוב זה לשמור על זמני משחק משותפים, ושלא יהיו קצרים מדי.     

 

ניתן ליישם את הכלי המתואר באופן עצמאי, או להעזר בליווי ובהדרכה. כמו כן, ישנן קבוצות הורים בשיטת הפיליאל, שמלמדות את ההורים כיצד ליצור זמן משחק איכותי שמעצים את הילד, ומשפר את התקשורת בין ההורה לילד.

 

לסיכום, יש ילדים שרב הזמן משחקים לבד, ויש ילדים שמחפשים שותפים למשחק, בעיקר ההורים, ונמנעים ממשחק עצמאי. אפשר ללמד את הילד לשחק לבד. זהו תהליך הדרגתי, שדורש סבלנות, זמן והרבה חשיבה חיובית.

 

 
 
RSS Feed 
חשבון משתמש
שלום אורח/ת

התחבר | משתמש חדש